תולעת הפארק - מחסנים את הכלבים

תולעת הפארק היא תולעת טפילית הנישאת על ידי מאכסנים שונים ועלולה לגרום לפגיעה חמורה ואף למוות אצל כלבים. התולעת התגלתה בישראל לראשונה בתחילת שנות ה-90' בפארק הלאומי ברמת גן ומכאן שמה העברי. שמה הלועזי הינו ספירוצרקה לופי. מהפארק הלאומי היא התפשטה גם לפארק הירקון ולאזורים רבים בארץ ויכולה להימצא בכל גינה ציבורית ואף בגינה הביתית. אורך התולעת הנקבה הוא כשבעה סנטימטר, צבעה אדמדם והיא נוטה להתעגל. תולעת הפארק נפוצה באזורים בעלי אקלים חם, לכן היא נפוצה באפריקה, במזרח התיכון, בדרום אמריקה ובדרום מזרח אסיה.

הדבקה
כלב נגוע מפריש ביצים של התולעת בצואה. חיפושיות זבל שניזונות מהצואה בולעות את הביצים ובתוכן מתפצחים הזחלים של התולעת. הכלבים נדבקים ע"י אכילת חיפושיות הזבל הנגועות. בקיבת הכלב משתחררים הזחלים מתוך החיפושיות, נודדים דרך דופן הקיבה אל כלי הדם. ממשיכים במסעם בכלי הדם ע ד שמגיעים לעורק הראשי= אבי העורקים. באזור בית החזה אבי העורקים נמצא צמוד לצינור הבליעה=ושט והזחלים נודדים דרך דופן אבי העורקים אל דופן הושט. תהליך החדירה של התולעים אל אבי העורקים והנדידה לאורכו עלול לגרום לפגיעה מכנית ולקרעים שמובילים לדימומים פנימיים ואף למוות פתאומי של הכלב. עם הגעתן אל הוושט, הן מתמקמות שם יוצרות סביבן תהליך שנראה כמו גידול ונקרא גרנולומה שם והופכות לתולעים בוגרות, אשר מזדווגות ומטילות ביצים אשר מופרשות בצואה.

סימני המחלה
כאשר התולעת ממוקמת בוושט, היא מתחילה ליצור גושים גדולים (גרנולומות) בוושט של הכלב. גושים אלו מקשים על הבליעה ולעיתים על הנשימה, לפיכך הסימנים העיקריים להידבקות כלב בתולעת הפארק הם הקאות, פליטת מזון ושיעול. סימנים נוספים כוללים חולשה, ריור וקשיי בליעה. התולעת יכולה לטעות בדרך במהלך הנדידה בגוף הכלב ולהגיע כמעט לכל איבר ולגרום לו נזק וסימני המחלה יהיו בהתאם לאיבר שנפגע.

אבחון
ניתן לאבחן את המחלה על ידי איתור ביצים של תולעת הפארק בצואת הכלב, אבל יחד עם זאת, אי מציאת ביצים בצואה אינה שוללת הדבקה בתולעת הפארק. דרכי אבחון נוספות הן באמצעות צילומי רנטגן של בית החזה או אנדוסקופיה. צילומי בית החזה יכולים להעלות את החשד לקיום הנגיעות בתולעת הפארק כאשר רואים "גוש" או התרחבות באזור הוושט.

אנדוסקופיה (בה מוכנס סיב אופטי עם מצלמה לוושט הכלב) היא דרך האבחון המועדפת לאישור הנגיעות בתולעת. זוהי גם הדרך היחידה לשלול נגיעות בתולעת או לבחון האם הגרנולומה הפכה לגידול סרטני, על ידי לקיחת ביופסיה בזמן האנדוסקופיה.

חשוב לציין שישנם גזעיים, כמו כלב רועים שלטי, קולי גס שיער, בורדר קולי שאסור לתת להם את הטיפול המונע בדורמקטין, משום שהוא עלול להיות קטלני עבורם. יש אפשרות לבצע בדיקה גנטית שתראה האם הכלב רגיש לטיפול או לא. קיימת תרופה אחרת בשם מילבמיצין המתאימה לכלבים מגזעים אלו.

מניעה וטיפול
ניתן למנוע הדבקה של כלב בתולעת הפארק  על ידי שמירה על רמות גבוהות בדם של חומרים ההורגים את זחלי התולעת. הטיפול המונע ניתן לכלב בזריקה על ידי וטרינר בתדירות של פעם בחודשיים שלושה  והוא הורג את התולעים או הזחלים אם הם נמצאים בגוף. טיפול סדיר כל חודשיים - שלושה יכול להפחית את רמת וחומרת ההדבקה (אך לא בהכרח ימנע אותה לחלוטין). במקרים בהם נמצא כי הכלב כבר נגוע בתולעת, ההמלצה היא על טיפול כל שבועיים לפחות למשך 6 טיפולים עוקבים.


לתיאום חיסון לכלבכם - צרו קשר